עסק עצמי בדרום 

ניהול עסק קטן בדרום

יש כמה דברים קשים בעולם אך הסיפוק גדול מהקושי.

להיות אמא במקום הראשון. רק מי שהיא אמא יודעת על מה אני מדברת. ילד אחד, פחד מהלא נודע.. ואז הילד שני והלוגיסטיקה משתנה. אם יש לך מזל אז בן זוגך הוא קצת יותר "ממכניס כסף" אלא גם תורם כדמות אב, בעל ו"עובד" בבית.

עד לפה נשמע מוכר לרוב הנשים. עכשיו תוסיפו לתפקיד הזה גם ניהול עסק. בלי להוריד אף לא טיפה מהערך של עובדת שכירה (גם בתפקיד ניהולי מאתגר כשלעצמו) אי אפשר אפילו להשוות בין זה לבין ניהול עסק עצמאי. רק תפיסת המחשבה שאני לא יכולה להיות חולה בלי להפסיד, אבל באמת להפסיד, זוהי מחשבה מטורפת. חייבת להיות בשליטה תמידית. יש לי נסיון לנהל את העסק מהיותי אמא. אני מנהלת את הבית ואת ילדי, מהתארגנות הבוקר ועד השכבתם לישון. מה ללבוש, מה לאכול, מה להכין, את מי לקחת קודם ואיך, לא לשכוח את הצהריים וההסעות, לנסות לצאת מנצחת בוויכוחים של "אני לא אוהב שניצל" פתאום או "למה אין קטשופ" ... שיעורי בית, חוגים, לקחת להחזיר, לקלח, לשטוף, להאכיל שוב ולהכניס למיטות ועוד ועוד... וכמובן הכל עם חיוך והכלה בלתי פוסקת למצב שלהם כי הם ילדים והם לא אשמים שלא הספקת אפילו להתחיל את היום שלך בעבודה.

עבודה מחוץ לבית היא העסק שלך. הדבר הזה שחלמת עליו. שבעלך תמך ועזר לך להגשים את החלום אך שכח להזכיר לך שהוא בעבודה שלו עד הערב אז הוא מקווה שתסתדרי. העסק הזה שחייב תמיכה ופמפום יום יומי שיווקית, מנהלתית וכל דבר שבחברה מסודרת ישנם 5-6 אנשים שונים שמטפלים בזה.

יש בדיחה שרצה אצלי בבית שיכולה לתאר את המצב למי שעדיין לא הבין:

בעלי: "מה שלומך מנכ"לית ?"

אני: "אני רק אסיים לשטוף את הכלים והרצפה אחרי הסדנת שוקולד של ה 3 שעות שהעברתי עכשיו ל 20 ילדים בני 6 ואספר לך מה שלום המנכ"לית..."

עכשיו בוא נוסיף לתפקיד האמא ובעלת העסק את המיקום במדינת ישראל. הדרום. אני אמנם לא דרומית מאוד אבל מרגישה את הפרפירייה בכל הנוגע לעסק שלי – בוטיק שוקולד.

אני נפגעת חרדה מוצהרת ממבצע עמוד ענן (גם "צוק איתן" לא עזר יותר מידי...) ומתמודדת עם זה כל יום. העסק שלי כאמור נמצא בתוך ה 40 קילומטר מעזה וכל תחילת קיץ אני מתחילה להרגיש את זה מגיע. מאוד קשה להשתלט על ההרגשה הזו אבל אני מצליחה בכל זאת ליצור ולייצר סדנאות שוקולד מדהימות.

המקצוע שלי, שוקולטיירית, אינו נחשב כאחד המקצועות הנדרשים בדרום או בישראל בכלל. למרות שהתחרות גדולה וישנם הרבה אנשים העוסקים בשוקולד ואפילו בסדנאות שוקולד כמוני בדרום אין הרבה בכלל. לפי כל כללי המשחק העסקיים הנתון האחרון צריך לעבוד לטובתי – התחרות בדרום לא גדולה. אז זהו, שלא כך המצב.

נשים רגע את סדנאות השוקולד בצד ונתמקד לרגע בשוקולד עצמו. פרלינים, טראפלסים, חטיפי שוקולד ועוד, ברמה שאני הצבתי לעצמי חייבים להיות משוקולד מובחר (בלגי, איטלקי, צרפתי...), חייב להיות מעל 70% קקאו ומוכרח להיות ללא רבב. השקעה כספית לקנות חומרי גלם מובחרים, זמן השקעה על כל פרלין ולא לדבר על המקום ותשלומיו מקפיץ את המחיר ומשאיר רווח קטן.

הבעיה היא שבדרום אין הרבה אנשים שמוכנים לשלם את המחיר הזה. במדינת תל אביב אתה יכול לדרוש 8 שח לפרלין וגם ישלמו לך אך דרומית לקריית מלאכי, כנראה שלא. ואם כן, אז מעט מאוד אנשים ועליהם כמובן אי אפשר לבנות בית בישראל.

האיום התמידי בצל התקפות מעזה, אזעקות או תזכורת יומיומית של מטוסים העולים ויורדים מבסיסי חיל האוויר לא נותנים את השקט הדרוש למכור או לקנות. אני יודעת שכל המדינה תחת אותו איום אבל מי שגר במושבים או בקיבוצים בתווך ה 40 קילומטר מעזה ובכל מבצע מקבל טילים לחצר כי שדה = מקום פתוח, ולא חייב יירוט מכיפת ברזל מבין את הרגשתי.

כך העסק התנהל עד שהתחלתי לפתוח סדנאות שוקולד. סדנאות שוקולד זוגיות, סדנאות שוקולד לימי הולדת, סדנאות שוקולד להורים וילדים, סדנאות שוקולד למסיבת רווקות, סדנאות שוקולד לימי גיבוש ועוד. אני מבצעת אותם בבוטיק שלי במושב באווירה פסטורלית (כל עוד אין מבצע צבאי...), אני נוסעת לבתים של אנשים שרוצים את הסדנאות שוקולד אצלם בבית, מהדרום עד לצפון.

אני אוהבת את העסק שלי ורוצה להתפתח איתו לאפיקים חדשים. רוצה להמשיך ליצור ולשמח אנשים בשוקולד מובחר ובסדנאות שוקולד מעניינות ומיוחדות. הסיפוק מהאנשים ומחיבורם לשוקולד משמח אותי וממלא אותי אפילו יותר מהתשלום שאני מקבלת עבור הסדנאות, למרות שהוא לא רע גם J

עצתי לאישה, אמא, שרוצה לפתוח עסק. אנא בדקי שיש לך את היכולת התמודדות הנפשית עם עסק. זה הילד שלך. את חייבת לטפל בו כל הזמן אחרת הוא ייפול. את לא יכולה להזניח אותו בכלל אחרת הוא ייסגר ומהר. בדקי שיש לך תמיכה מהבעל מעבר לכסף. כמו שאת הולכת לבצע פשרות בחייך וויתורים למען העסק גם בן זוגך חייב לתמוך בך, פיזית! אם יש לך את כל זה אז לכי על זה והאמיני בעצמך. קל זה לא, אבל הסיפוק גדול מהקושי.

מלי בריד